אפילו רוצחים נוצרים ע”י החברה עצמה. חלקכם ודאי שמעתם על ג’פרי דאהמר. אבל רוב האנשים לא שמעו על אלברט פיש. הוא היה בחור שאכל 45 ילדים. באותו הזמן הציבור רצה לקרוע אותו לגזרים, ופסיכיאטר אחד, אדם נדיר, אמר: “אל תהרגו אותו. אני רוצה לברר מה הפך אותו לכזה!”

אז הנה מה שהוא גילה: כשהוא היה בן 9 בערך הוא נגע באיבריו הפרטיים. ילדים בגיל הזה לא יודעים במה מדובר, הם פשוט נוגעים בזה לפעמים כי זה מרגיש טוב. אמא שלו הייתה נוצריה אדוקה. היא נכנסה לחדר וראתה אותו. לילד לא הייתה שום נטייה להסתיר (הוא לא ראה בזה שום דבר רע). היא צעקה עליו מיד: “אתה תלך לגיהינום שאתה נוגע ככה באיזור הזה בגוף! אתה תישרף לנצח!!”

הפחידה אותו למוות. בשעה 12 בלילה הילד צרח, האמא נכנסה לחדר הוא דחף לעצמו מחטים לאיבר המין – כדי לא להגיע לגיהינום! והוא היה לוקח ילדים של בני מיעוטים לאיזורים מרוחקים ומנסה לחתוך להם את איבר המין – כדי להציל אותם מלהגיע לגיהינום. אנחנו גדלנו להסתכל על אנשים כאלה ולחשוב שמשהו לא בסדר עם הילד הזה, אין שום דבר לא בסדר איתו, הוא גדל בסביבה מעוותת. כל אדם שפוגע באדם אחר, אנחנו קוראים לו “מפלצת”, “רוצח” כל מיני שמות. זה אומר שהוא גדל בסביבה שהביאה אותו לפגוע באנשים אחרים.

“אני ביליתי… בערך את 40 השנה האחרונות של חיי כשאני עובד עם האנשים האלימים ביותר שהחברה שלנו מייצרת: רוצחים, אנסים וכן הלאה. בנסיון להבין מה גורם לאלימות הזאת. גיליתי שהפושעים האלימים ביותר בבתי-הסוהר שלנו היו קורבנות בעצמם לרמה כזאת של התעללות בילדות, שהייתה מעבר למה שאי פעם חשבתי להשתמש במונח התעללות לגביו. לא היה לי מושג לגבי עומק הקיפוח שילדים בחברה שלנו חווים לעיתים קרובות מדי. האנשים האלימים ביותר שראיתי היו בעצמם הניצולים של נסיון הרצח שלהם עצמם לרוב מידי הוריהם או אנשים אחרים בסביבתם החברתית או שהם היו הניצולים של בני משפחה שנהרגו, בני המשפחה הקרובים ביותר שלהם, ע”י אנשים אחרים.”

– דוקטור ג’יימס גיליגן, פסיכיאטר קליני

אפילו ילדים שהגיעו מ”משפחות טובות” יכולים להפוך לפוגעניים. ילד שמוצא גוויה של חתול ומתעניין לדעת מה יש לו מתחת לצוואר, עשוי לחתוך אותו כדי לגלות מה יש שם. ילדים סקרנים לגבי כל דבר. עבור רוב הילדים, להביא גוויה הבייתה היה נגמר בצעקות מאמא. אמא צועקת משום שהיא נבהלת בעצמה, אבל בבהלה שלה יש התערבות שמונעת המשך של התופעה הזו. אבל לא כל ההורים שמים לב מה הילדים שלהם עושים ואם אתה מאפשר להתנהגות הזו להימשך ולסטות לכל מיני כיוונים, אחרי שנים של חוויות מהסוג הזה, ילד כזה יכול להפוך לבחור שחותך אנשים, שם אותם במקרר… “הוא לא בנאדם, הוא חיה” אלה ביטויים שלא נותנים מידע למה הפך אותו לכזה. שופט שמכה בפטיש ודן אדם כזה ל-30 שנה בכלא, הוא בור, משום שאם הוא היה יכול לראות סרט של החיים של האדם הזה, מה הוא עבר במשך כל החיים, הוא היה אומר: “אני מתפלא שלא רצחת מוקדם יותר!”. אבל אנחנו גדלים פשוט לשפוט אנשים, להדביק להם כינויי גנאי, לרצות לנקום בהם, להכניס אותם לכלא. הם כולם קורבנות של נסיבות החיים שלהם, ואנחנו היינו באותה המידה יכולים להיות במקומם.

פסיכיאטר הילדים הבריטי החשוב, די.וו. ויניקוט, אמר שבעיקרון שני דברים יכולים להשתבש בילדות. אחד הוא שדברים קורים שלא צריכים לקרות והשני הוא דברים שצריכים לקרות אבל לא קורים. בקטגוריה הראשונה, נמצאות החוויות הדרמטיות המתעללות וחוויות הנטישה של המטופלים שלי משכונות המצוקה ושל מכורים רבים. זה מה שלא היה צריך לקרות אבל קרה. ובנוסף, יש… תשומת לב שכל ילד צריך, שפעמים רבות ילדים לא מקבלים. לא מתעללים בהם, הם לא מוזנחים הם לא עוברים טראומה אבל מה שצריך לקרות – הנוכחות של ההורה הזמין רגשית והמטפח, פשוט אינה זמינה להם עקב הלחצים בחברה שלנו והסביבה ההורית. והפסיכולוג אלן שור מכנה את זה “נטישה מקרוב” כאשר ההורה נוכח פיזית אבל נעדר רגשית.

– דוקטור גאבור מאטה, רופא

במילים אחרות, כל ההורים היום, דופקים את הילדים ברמות שונות. כדי לגעת במנוע של מטוס סילון היום צריך לעבור הכשרה של שנים, אבל כל טמבל יכול לגדל ילד. בעתיד, הורים ילכו לבית ספר וילמדו איך מגדלים ילדים. זה יפחית את התופעות האלה בערך ב-95 אחוז. מקרים כאלה שיהיה עדיין קשה לאתר את מקורם, יגיעו לבית חולים, לא לכלא. איפה שינסו לעזור להם ולשקם אותם, ולחקור מה הפך אותם לכאלה כדי למנוע מהם לקרות שוב בנסיבות האלה. לא יהיו בתי כלא ולא משטרה בחברה שפויה יותר. אלה שייכים לעבר.

Leave a Reply