התאריך הוא ה-2.5.2011 ואובמה מודיע בנאום לאומה על חיסול בן-לאדן, הטרוריסט מספר 1. אי אפשר היה שלא להיזכר ב”אירוע מכונן” אחר בהיסטוריה האמריקאית, בדיוק 8 שנים קודם לכן, כאשר הנשיא בוש הבן, נאם את נאומו המפורסם ע
ל סיפונה של נושאת המטוסים האמריקאית כשהוא מבשר על סוף המלחמה בעיראק, כאשר מאחוריו תלוי השלט: “המשימה הושלמה”. בסרטו של מייקל מור, נואם הנשיא לשעבר בביטחון על ההישג המרשים, רק כהכנה למעבר החד לסצנה הבאה, בה מתרחש פיצוץ מחריש אוזניים, המבשר על עוד פיגוע טרור בעיראק, אחד מיני אינספור פיגועים שהתרחשו על אדמת עיראק בשנים הבאות. בעיניי מבקרי המלחמה, הפכו השלט והנאום, לסמלי לאיוולת שבפלישה לעיראק, שהפכה לכאוס חברתי של טרור ומרחץ דמים.
יש לשער שזו הייתה לפחות אחת הסיבות שנאומו של אובמה היה מאופק הרבה יותר, והוא נמנע מלהשתמש בחיסולו של בן-לאדן בכדי להבטיח את סופה של אל-קעידה כאיום על העולם החופשי. כמובן שסגנונו של אובמה, שונה ומתוחכם ככל שיהיה, לא הפריע לאלפי אמריקאים (מאופקים קצת פחות) לצאת לרחובות ולחגוג בפרץ של שמחה שלא היה מבייש את הביטוי “רוקדים על הגגות”, הנפוץ במקומותינו. ניפוץ האשליה הזו, כמובן, לא אחר לבוא.
קשה לקבוע בוודאות היום האם לולא חוסל בן-לאדן, עדיין היה נפרד הפלג של אבו בכר אל-בגדאדי מאל-קעידה כפי שעשה ב-2014 כשהפך את דאעש לארגון עצמאי. אנו יודעים היום כי כוחו של בן-לאדן היה בכך שידע לגשר בין הפלגים השונים, ושלא ניצת סכסוך ביניהם על אף כי בן-לאדן חשב כי הם קיצוניים ומזיקים. אנו גם יודעים כי מחליפו של בן-לאדן הסתכסך עם אל-בגדאדי, סכסוך שהוביל לאותה היפרדות. אך מה שאנו יודעים היום יותר בוודאות הוא שרשימות מבוקשים קיימות כבר זמן רב בקרב האמריקאים, המחוסלים נמחקים משם וחדשים נוספים במקומם, אך מדיניות זו לא משנה את המצב, ופעמים רבות היא גוררת תגובות-נגד או במקרים אחרים את מה שניתן לכנות התוצאות הבלתי צפויות של הפעולה.
בשלב זה, הקורא עשוי לשאול את עצמו מה אנחנו מציעים. זו לא שאלה בלתי סבירה בקרב אלה שרואים בהרג כטקטיקה פרגמטית לפתרון בעיות; “אם אתם נגד לחסל את מנהיגי האויב שלך, אז מה כן?”. שאלה לגיטימית. אבל לפני שמדברים על פתרונות, יש להגיע להבנה של הבעיה עצמה. אנחנו נמצאים כ”כ מאחור בחשיבה שלנו על הבעיה, שניסיון לדבר עליה הוא קשה במיוחד. עלינו ללמוד קודם להצביע על הבעיה. כאשר אדם מסוגל להצביע על הבעיה, הוא נמצא שנות אור קדימה בדרך לפתרון.
זה לא בלתי נפוץ עבור צדדים בסכסוך לבצע דמוניזציה (הצגת הצד השני כמפלצת) אחד של השני בזמן מלחמה, אבל היום, דאעש הוא לא סתם אויב שהפכנו לדמוני. דאעש הוא דמות השטן המודרנית של העולם המערבי החילוני, דימוי מהלך אימים שמשלב רוע צרוף וברבריות. הוא האויב המושלם; מהחילונים הוא מוציא את שנאתם לדת ומהדתיים את השנאה לכופרים. אלמלא היה נוצר שלא במכוון, ארה”ב הייתה צריכה להמציא אותו כדי להצדיק את שליטתה האסטרטגית במזה”ת.
בניגוד למה שחינכו אותנו להאמין, דאעש הוא לא התפתחות בלתי נמנעת של האסלאם אשר מתגלה סוף סוף ערוותו הרצחנית וחסרת הרחמים לעיני כל. זוהי תשובה קלה להבנה עבור אלו שחונכו מזה מספר דורות על פחד מפני האסלאם והעמים הערביים, תשובה שאמורה לתת מענה לשאלה המתבקשת לנוכח הזוועות שמחולל הארגון: “ובכן, אתם מבינים, המוסלמים האלה, הם פשוט ברברים כנראה, אין מה לעשות”. זהו המסר שעולה שוב ושוב, במרומז ובגלוי, כמעט בכל כלי התקשורת המרכזיים, ובעיקר הוא רווח בקרב הציבור הכללי.
כמובן שבראייה קצת יותר רחבה, אפשר לראות בקלות שגם אם בשורשיה התאולוגיים של האסלאם קיים הפוטנציאל לפונדמנטליזם אכזרי שכזה, הרי ששוב ושוב, אפשר להבחין בהתאמה בלתי ניתנת להכחשה בין הדיכוי החיצוני לו הוא זוכה במדינות שונות, להתפרצויות התמיכה העממית שמקבל האסלאם הפונדמנטליסטי בקרב המדינות בהן הוא נעשה.
זה כמעט מדהים לצופה מהצד, שהיום, 12 שנה לאחר שארה”ב פתחה במלחמה על מדינה בתואנות שווא על נשק בלתי קונבנציונלי שמעולם לא התגלה, מלחמה שהייתה אמורה להביא שקט ויציבות לאזור, אך לא הביאה לדבר מלבד הקצנה וכאוס מוחלט עד לנקודה שבה קשה בכלל לדמיין להם סוף, הטיעון המרכזי שנתפס כמתקבל על הדעת לכל הטירוף הזה הוא עדיין “כי הם רשעים”.
אלו מבינינו שמזדהים עם הטיעון הזה, אם כי לא תמיד היינו מזדהים עם ניסוח פשטני כזה (והמתוחכמים מבינינו אפילו למדנו שפה מתקדמת יותר שתשמע משכילה יותר), על אף שמזהים עצמנו עם ה”נאורים”, במובנים מסוימים מחזיקים ברעיונות שאינם פחות “פרימיטיביים” במהותם. כל עוד אנחנו עושים שימוש בנוסח תת-מדעי, שמתרץ את התנהגותו הרצחנית של הפונטמנטליסט האסלאמי ב”טבעם הרצחני של המוסלמים”, אנחנו פוגעים ביכולתם של אנשים לחשוב, ופוגעים בעתיד. בסופו של דבר, הביטויים האלה אינם אומרים יותר מאשר הפילוסוף היווני שהיה טוען כי העלה ירוק עקב “מהותו הירוקה”. סוג השפה המהותנית הבלתי שפוי הזה, יוליד רק עוד מסקנות בלתי שפויות בהתמודדות עם הבעיה, משום שהוא לא מספק מידע רלוונטי, אלא רק מוטציות סמנטיות שלא אומרות דבר ולא מייצרות דבר מלבד שנאה וצרות-אופקין שבנויות לתוך השפה.
השפה הזו בעיקר מתעלמת מהעובדה הפשוטה, שכל ילד יכול לראות, שאם כל אחד מאיתנו היה נלקח כתינוק וגדל בקרב אותם “ברברים”, הוא היה מאמץ את אותם ערכים, ומתנהג בדרכים דומות. אין לכך שום קשר ל”דם ערבי” מול “דם יהודי” וכל המיתוסים הישנים – הם כולם שקריים.
הבעיות הבסיסיות איתן אנו מתמודדים הן תרבותיות באופיין, והן דורשות את כניסתם לתחום של אלו שבקיאים בהתנהגות אנוש ובעיצוב תרבותי, ויישום הידע הזה לא לטובתה של מדינה כזו או אחרת, אלא כפרויקט משותף למגר מן העולם ערכים הרסניים, לא דרך קנה הרובה, אלא באמצעות חינוך.
התמודדות אמיתית עם דאעש ומערכות הערכים הדומות לשל הארגון המזוויע הזה, תצריך לפני הכל, הבנה ברורה יותר של הבעיה, הבנה אינטגרטיבית של הקשר בין טקסטים תאולוגיים, הקשרים תרבותיים, בורות, לחצים ביו-חברתיים ובעיות מחסור. התחשבות בקשר בין גורמים שונים, תוכל להניב פתרונות רלוונטיים. ההסברים הפשוטים לא יניבו דבר מלבד בעיות נוספות.
