הרבה אנשים חושבים שאנחנו מדברים על אוטופיה. עולם מושלם שלעולם לא יהיה ניתן להשיג. לא. את הערים האלה שאנחנו מדברים עליהם ניתן לבנות עם מה שאנחנו יודעים היום. יקחו 10 שנים לשנות את פני כדור הארץ כך שיראו כמו מה שהיום אנשים היו מחשיבים גן עדן עלי אדמות.
אם קשה לכם עם זה, קחו בחשבון את זה: הערבים בעבר היו מספרים אגדות על “השטיח המעופף” אבל הם לא היו מספרים מה קורה כשאתה צריך ללכת לשירותים ואתה על השטיח המעופף? או שיורד גשם ואתה כולך רטוב וקופא מקור? היום יש לנו מטוסים עם מיזוג, שירותים, אינטרנט… במילים אחרות, אפילו השטיח המעופף היה נחשב: “הו, זה רחוק מדי…” שום דבר לא רחוק מדי! הנקודה היא שאנחנו חייבים ללמוד להניח בצד את האגו שלנו וכששואלים אותנו “אתה חושב שהאדם אי פעם יגיע לירח?” לומר: “תראה, אני נהג משאית, אני לא יודע כלום על טילאות, טכנולוגית דחף, מסע בחלל… אז אני לא יכול לענות על השאלה הזו, אני באמת לא יודע.” אבל בשנות ה-60 הם פשוט היו אומרים: “לא… זה לא יקרה גם עוד אלף שנה…”. ובכן, תשע שנים מאוחר יותר הגענו לירח.
במילים אחרות, אנשים באמת מאמינים שיש להם יכולת להעריך כל דבר, כשלמעשה אין להם. כשהם שומעים רעיון חדש, הם בדר”כ פוסלים אותו מיד על הסף. אם מישהו מגיע עם רעיון למטוס בלי כנפיים, הם מיד אומרים: מה זה? זה לא יעוף, אין לו כנפיים!”. בעתיד אנשים יגיבו שונה מאוד! הם יגידו: “הי, אני רואה שאין כנפיים למטוס הזה, איך אתה מציע להרים אותו לאוויר בלי כנפיים?” כי זה באמת שאלה שדרושה כאן. לא: “הא! זה לא יעבוד אין לו כנפיים…”.
אז השינוי שאנחנו מדברים עליו הוא לא רק טכנולוגי. הרבה אנשים חושבים שפרויקט ונוס עוסק בערים עתידניות, ארכיטקטורה, טכנולוגיה – לא. אנחנו מדברים על שינוי בחשיבה שלנו, שינוי באדם. ואחת הבעיות הגדולות עם האדם היא שהוא לא מכיר בכך שהוא תמיד קורבן של תרבות.
אם ניקח את סבתא רבא שלך לחוף הים בבוגרשוב והיא תראה את הבחורות עם בגדי הים הקצרים והתחת בחוץ, היא תגיד: “הן הלכו רחוק מדי!!”, וזה יהיה נכון – מאיפה שהיא באה! אבל לא נכון היום. במילים אחרות, אנחנו נכנסים לתקופה חדשה בהיסטוריה של האנושות, תקופה של שינויים הולכים ומאיצים, בטכנולוגיה, במערכות החברתיות… ב-150 שנה בלבד עברנו מחברה שוביניסטית הומופובית גזענית שילדים בה עובדים במפעלים כמעט בלי זכויות עובדים – לחברה של היום. העולם השתנה כמעט ללא הכר! אם היו שואלים אנשים לפני 150 שנה אם אפשרי שנגיע לעולם של היום, שבו אנשים צופים בוידאו מהקצה השני של העולם במכשיר קטן מגודל של סוליה בלי שום חיבור קווי – הם היו אומרים שזו אוטופיה. למעשה, הם היו מבטלים ב”אוטופיה” תמונות מציאות שמרניות בהרבה. הנקודה היא אנחנו חייבים ללמוד להתאים את עצמנו לשינוי אם אנחנו רוצים להישאר מותאמים לזמנים ולא להפוך להיות האיש הזקן על הכיסא-נוח שמתגעגע “לימים הטובים” ומבטל כל דבר על הסף.
האמת היא, אם באמת תחשבו על זה, שאין דבר כזה “אוטופיה”. שום דבר לא “מושלם”. המילה “מושלם” כשלעצמה היא מילה טיפשית. אם נעצב היום את המחשב הכי טוב, הוא יהיה המחשב הכי טוב שאפשר לייצר היום. בעוד שנה הוא יהיה מיושן כי הם יהיו מהירים יותר, קטנים יותר, קלים יותר ויעשו יותר. אי אפשר לעצב את המצלמה הטובה ביותר. רק הטובה ביותר שאפשר לעצב היום. אין “חברה הכי טובה”. אנשים אומרים: אתם מדברים על “החברה האידיאלית”, אלה ביטויים חסרי משמעות. הערים שאנחנו מציעים היום יהיו נחשבים בתי כלא לילדים של העתיד, הם יעצבו ערים משלהם. אין אוטופיות או גבולות סופיים.
